The relationship between multiculturalism and antidiscrimination is little understood. Contradictory claims and policies to some, they are of the same cloth to others. This article traces overlaps and tensions between both, in a comparison of the United States and Western Europe. Inherent in antidiscrimination is a tension between formal and substantive equality. It is the latter that provides an opening for a multicultural agenda, singling out specific minority groups for protection. In the United States, the domestic race problem has pushed a substantive and hence multicultural understanding of antidiscrimination from early on. By contrast, in Europe, the absence of a victimized minority group largely kept antidiscrimination in a formalistic mode, with an important exception for women. On both sides of the Atlantic, antidiscrimination, as practiced today with respect to racial and immigrant-based diversity, is individualistic and symmetric, and thus averse to multiculturalism. Yet this happened only with a fight in the United States, and quite without one in Europe.

הקשר בין רב־תרבותיות לבין אנטי־הפליה אינו מובן דיו. יש הרואים בהן סתירה מוחלטת, ואילו אחרים סבורים כי הן נובעות מרעיונות דומים וקשורות זו לזו בקשר ישיר. מאמר זה מתחקה אחר הדומה והשונה בין השתיים באמצעות השוואה בין ארצות הברית למערב אירופה. במסגרת המאבק בהפליה קיים מתח מובנה בין שוויון פורמלי לשוויון מהותי. האחרון הוא שפותח פתח לסדר יום רב־תרבותי, המאתר קבוצות מיעוט ספציפיות שראויות להגנה. בעיית הגזע בארצות הברית קידמה מתחילת הדרך הבנה מהותית – ולכן רב־תרבותית – של אנטי־הפליה. באירופה, לעומת זאת, העדרה של קבוצת מיעוט מופלית מובהקת שמר במידה רבה את האנטי־הפליה במישור הרשמי בלבד, למעט החריג החשוב של היחס לנשים. בשני עברי האוקיינוס האטלנטי התגבשה עם הזמן האנטי־הפליה – הן בהקשר הגזעי והן בהקשר של מהגרים – כפרקטיקה פרטנית וסימטרית, ולכן נוגדת רב־תרבותיות. עם זאת, בארצות הברית התרחש התהליך רק לאחר מאבק, ואילו באירופה הדבר קרה כמעט ללא כל מאבק.